ולה שפחה מצרית. פירוש וכי לא היה לה רק שפחה זאת מצרית, והלא כמה שפחות היו לאברהם ולשרה, והוי למכתב 'ותתן לו שפחתה הגר המצרית', כדכתיב אצל יעקב "ותקח את זלפה שפחתה" (להלן ל, ט), אלא פירושו דהיה "לה" שפחה, אבל לאחרים לא היתה שפחה:בזכות שאכניס צרתי. פירוש שאני עושה זה כדי לקיים תולדות, ומכניס צרתי לביתי, אולי אבנה גם אנכי בזכות זה שיהיו לי בנים גם כן, אחר שהשם יתברך יראה שכל כך אני מתאוה להעמיד תולדות מאברהם:לקול רוח הקדש שבה. דאם לא כן "לקול" למה לי, אלא "לקול" רוצה לומר שלא שמע רק לרוח הקדש שבה, וברוח הקדש שייך "קול", כדכתיב (דברים ד, יב) "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול", לכך כתיב "לקול שרה":לקחתה בדברים. דאין לומר כמשמעו, דלא שייך לקיחה באדם, כיון דעיקר האדם הוא דעתו, ולא יוכל ליקח את דעת האדם, ולא שייך בו לקיחה, אבל אם לקח אותו בדברים טובים - שאז לקח דעתו, שייך לקיחה:מועד הקבוע לאשה. דאם לא כן מאי נפקא מיניה שהיה זה "מקץ עשר שנים", אלא לומר דקודם לכן לא היה צריך לישא אשה (כ"ה ברא"ם):מגיד שאין ישיבת חוץ לארץ עולים לו לפי שלא נאמר כו'. פירוש דאם לא כן למה לא נשאה קודם זה הרבה, שהרי בחוצה לארץ היה הרבה עם שרה בלא בנים, אלא שלא עלתה ישיבת חוצה לארץ קודם שבא לארץ. והקשה הרמב"ן על פירוש זה, דהא מה שאין עולה ישיבת חוץ לארץ הוא מהלכה לכל אדם אף על גב שאינו אברהם, דכך קיימא לן במסכת יבמות (סד. ), ואף על גב דלא שייך טעמא ד"ואעשך לגוי גדול" (לעיל יב, ב), ואם כן למה תלה רש"י טעמא ב"ואעשך לגוי גדול", ונראה לי דרש"י הוקשה לו כי אצל אברהם - שעדיין לא נצטווה על ישיבת הארץ - אם כן למה לא יעלה לו ישיבת חוצה לארץ, ולפיכך אמרו שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" רק בארץ ישראל. ואין להקשות מנא לן למילף מיניה שאר אדם דאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו, שמא שאני אברהם בשביל שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" עד שיבא לארץ, אבל באדם אחר ישיבת חוץ לארץ עולה, ואין זה קשיא, דשפיר ילפינן דכמו גבי אברהם אין עולה לו ישיבת חוץ לארץ לפי שלא נאמר לו "ואעשך" עד שבא לארץ, שיותר ראוי להבנות בארץ מבחוצה לארץ, הכי נמי בכל אדם אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו. ובודאי טעמא שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" רק בארץ ישראל מפני כי ראוי שיהיה כל האדם מיישב את הארץ שראוי לו, לכך לא נאמר "ואעשך לגוי גדול" רק בארץ ישראל, והכי נמי כל אדם אין ראוי ליישב רק הארץ שלו - שהוא ארץ ישראל, ולפיכך תלינן בעון חוץ לארץ: ואם תאמר אם כן נילף גם כן שאם שהה הרבה מאד בחוצה לארץ כמו שעשה אברהם לא יהיה צריך להוציא, וזה אינו, דלא אמרינן רק שאינו עולה לו וכגון ששהה בחוצה לארץ ובא לארץ אינו עולה לו, אבל אם שהה בחוצה לארץ יותר מי' שנים לא, ויראה דשאני אברהם מה שלא הוציא בחוצה לארץ שלא היה ראוי להוליד כלל בחוץ לארץ, ולפיכך לא הוציא בחוצה לארץ, אבל שאר אדם אף על גב דתלינן בחוץ לארץ, היינו שתולין בזה, אבל בודאי - אינו כן, ולפיכך בודאי אם שהה י' שנים ובא לארץ כיון דעתה הוא בא לארץ תלינן בעון חוץ לארץ ליתן לו י' שנים, אבל לבטל פריה ורביה - לא אמרינן שיהיה בחוצה לארץ לבטל פריה ורביה, וברור הוא ענין זה בלא חלוק כלל, וניחא השתא הכל, ופירש רש"י אתי שפיר: ואם תאמר והלא אברהם עקור היה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד. ), דאמרינן התם אברהם ושרה טומטומים היו, ואין זה קשיא, כי אם מטעם שהוא עקור - "מקץ י' שנים" למה לי, ועל כרחך מדכתיב "מקץ י' שנים" לדרשא אתא למילף מיניה דאסור לשהות יותר עם אשתו, ואף על גב שהיה עקור - אפשר על ידי רחמים שיתרפא, וכיון שראתה שרה שלא זכתה להבנות נתנה לו הגר, שמא ממנה תזכה להבנות, ולא יהיה עקר עוד. והרא"ם האריך בדבריו, וזה עיקר פירוש הגמרא, ואין בזה קשיא:מביאה ראשונה. דאם לא כן "ויבא אל הגר" למה לי, אלא לסמוך אל זה "ותהר" - דמביאה ראשונה נתעברה. אבל גבי בלהה אין הכרח לפרש כך "ויבא אליה יעקב" (להלן ל, ד), מפני שאצל בלהה פירש הכתוב כי יעקב עשה מה שרצתה רחל, שיבא אל שפחתה, ואחר זמן "ותהר בלהה" (שם שם ה), ואין הכתוב רוצה לומר "ויבא אליה יעקב ותהר" מביאה ראשונה, דאם כן עיקר קרא בבלהה מדבר שנתעברה מביאה ראשונה, ולא הוי למכתב רק 'ויבא אליה ותהר' כדכתיב הכא, דודאי יעקב היה, אלא בודאי הכתוב ביעקב מדבר "ויבא אליה יעקב", שעשה יעקב רצון רחל, ולכך כתיב "יעקב" יתירה לפרש שהכתב מדבר ביעקב:אין סתרה כגלויה וכו'. דאם לא כן לא הוי למימר "כי הרתה" פועל עבר, רק 'ותרא כי הרתה היא' דמשמע דהרה היא ותהיה חביבה בעיני אברהם, אבל "כי הרתה" דמשמע פעל (עובר) [עבר] ובמה שנתעברה תליא מלתא, על כרחך בשביל שנתעברה מיד היתה אומרת 'אין סתרה כגלויה'. ועוד דלא הוי למימר "ותרא", רק 'ויהי כי הרתה' מאי "ותרא", אלא רצה לומר כי ראתה בדעתה דבר בהריון שלה, ועל דבר המחשבה שאדם מתבונן שייך "ותרא":ועוד דבריך אתה חומס. ולא כתב כאן 'דבר אחר', משום דכתיב "חמסי" סתמא - משמע כל חמס, דאם לא כן דרך הכתוב לומר ולפרש עיקר הענין, ומדכתיב "חמסי" משמע כל חמס העשוי לי, והיינו דלא התפללת עלי, ואתה שומע בבזיוני, ותרוייהו בלשון "חמסי" הם נאמרין, ולכך כתב "חמסי" סתמא:וכאן מלא קרי ביה ובניך. הנו"ן בפתח והיו"ד בחיריק, והוא נוכח לנקיבה, ונגד הגר אמרה כך "בניך":איה המקום שתאמר עליו מזה באתי. דאם לא כן מאי "אי מזה". ומה שהלשון כך 'איזה המקום שתאמר עליו מזה' ואין הלשון 'מאיזה באתה', מפני כי זה הלשון רצה לומר מה תעשה בכאן, ואז שואל "אי מזה באת" כלומר איה המקום שתאמר עליו מזה באתי לשאלת מה תעשה בכאן, ודרך להשיב מזה המקום באתי לכאן לצורך דבר זה, ולפיכך השיבה הגר "מפני שרי גברתי אנכי בורחת", שמזה תלמוד כי לא היתה השאלה רק מה ענינך לכאן:כשתשובי תהרי. לא שכבר היתה הרה, שהרי הפילה כבר (רש"י פסוק ה). ועוד מאי בא להגיד שהיא הרה, שגם היא יודעת (כ"ה ברא"ם):כמו ויולדת. פירוש אף על גב דהלמ"ד בפתח והדל"ת בשוא הוא כמו 'ויולדת' הלמ"ד והדל"ת בסגול, והוא בינוני, דאם היה פועל עבר הוי למכתב 'וילדת' היו"ד בקמץ. ומצאנו לשון זה שבא גם כן הבינוני על משקל זה, יושבת מקוננות, והוא כמו "יושבת מקוננת בארזים" (ר' ירמיה כב, כג):ציווי. פירוש אף על גב דהר' הוא בקמץ והאלף נחה, ולא הוי כמו 'ושמרת', אפילו הכי הוא ציווי לנקיבה נוכחת. ואל תתמה על הריש דהיא קמוצה, כי כן הוא בציווי "וקראת" (ר' להלן יז, יט) לזכר, שהריש גם כן קמוצה והאל"ף נחה, כי כך ראוי להיות - קמץ לפניה והאל"ף נחה:לשון תימה כו'. ויהיה פירוש הכתוב שאמרה שהשם יתברך הוא רואה בעלבון עלובים, ולכן קראה אותה "אל ראי", שרואה בכל עלובים, כי היתה מתמיה הגם במדבר שייך לראות מלאך, בשלמא שראיתי מלאכים בביתו של אברהם - זהו בשביל צדקת אברהם, אבל במדבר למה הוא נמצא כאן, אם לא שהוא רואה בעלבון עלובים:כתרגומו דתרגם בירא דמלאך קיימא אתחזיה עליה. ופירוש "לחי" הוא נאמר על מלאך שהוא חי וקיים. אך קשה על התרגום שתרגם 'אתחזי עליה' ולא אמר 'אתחזי לי עלה' כדכתיב "רואי" שהוא כנגד יחיד, ויראה דאונקלוס בא לפרש כי הכתוב אומר "על כן קרא לבאר" ולא כתיב 'קראה' לשון נקיבה אלא "קרא", רצה לומר כל בן אדם קרא את שמו כך. וכך פירושו - באר שנאמר עליו "לחי רואי", וזה כי הגר היתה אומרת כן. ומעתה כוונת הפסוק שקרא הקורא שם הבאר "לחי רואי", כי אתחזי המלאך להגר עליו, והקורא קרא את הבאר על שם המלאך דאתחזי עליו. ולפיכך תרגם אונקלוס 'בירא דמלאך קיימא אתחזי עליה', לפי שרוצה לפרש קריאת השם - למה קרא אותה כך הקורא:אע"פ שלא שמע. דאילו ממנה שמע, אחר שהיא מצווה על זה ולא אברהם - למה קרא אברהם, אלא ששרתה עליו רוח הקודש, והשתא נצטווה על ידי רוח הקודש:לשבחו של ישמעאל נכתב. אף על גב דכבר כתב בסוף הפרשה בפירוש (להלן יז, כה) שהיה בן י"ג כשנמול, מכל מקום רצה לומר שזה הכתוב מדבר בשבחו, דאילו ממקרא דלקמן לא הוי ידעינן שהכתוב מדבר בשבחו, ולכך נכתב זה הפסוק לומר שהוא מדבר בשבחו:
